מה קורה חברים? האמת היא שהייתי יותר בתנועה מאשר במילים, יותר חושב מאשר מנסח, אבל בזמן האחרון משהו בי התחיל להתעקש לחזור. אולי זה המצב בארץ, אולי זה העייפות מהכותרות, אולי זה פשוט הצורך הנורמלי הזה להרגיש שיש עוד עולם מעבר לרעש. ישבתי עם עצמי וחשבתי על הדבר הכי פשוט לכאורה, לטוס. ואז ישר בא השלב השני, הפחות פשוט, האם בכלל כדאי להזמין טיסה בתקופה כזאת.
כי בואו, אנחנו חיים בתקופה שבה כל דבר יכול להתהפך מהר. אתה מזמין כרטיס, מתרגש, מתחיל לבנות בראש מסלול, ואז פתאום הודעה קצרה, הטיסה בוטלה, החברה עצרה קו, דברים משתנים מעכשיו לעכשיו. זה כבר לא תיאוריה, זה משהו שקורה. חברות תעופה בינלאומיות מבטלות, מזיזות, מקפיאות פעילות, ואתה נשאר עם השאלה הכי מעצבנת בעולם, האם הייתי צריך לחכות עוד קצת. אין לזה תשובה אחת. יש רק תחושה, ויש החלטה.
ובכל זאת החלטתי שאני לא נותן לפחד לנהל אותי. לא בצורה עיוורת ולא בצורה של עקשנות, אלא בצורה שקולה. להחליט על יעד, להתחיל לבדוק, להבין מה הסיכונים, מה הגיבוי, ומה אני עושה אם משהו נופל באמצע. ואז מגיע הקטע הכיפי, לבחור יעד שבאמת עושה לי משהו בלב.
והיעד שבחרתי הוא הדולומיטים.
הייתי שם לפני הרבה שנים, ומאז הם יושבים לי בראש כמו תמונה שלא ירדה מהקיר. הדולומיטים הם רכס הרים בצפון איטליה, חלק מהאלפים, עם נופים שבקטע מוזר נראים כאילו מישהו צייר אותם בכוונה קצת מוגזמת. הרים חדים, עמקים עמוקים, אגמים שנראים כמעט לא אמיתיים, ושקט כזה שברגע שאתה נושם אותו, אתה מבין כמה אתה רגיל לרעש.
מה שמושך אותי עכשיו דווקא לשם זה העונה. אנחנו בתקופה שבין סוף החורף להתחלה של האביב. שם זה עדיין חורף במלוא המשמעות, אבל אתה כבר מרגיש שהקצה מתחיל להתרכך. יש ימים שהשמש יוצאת רגע, ואז חוזר שלג, ואז שוב עננים. זה בדיוק התפר הזה שאני אוהב, כי הוא מצלם מדהים. אור משתנה, שמיים דרמטיים, לבן של שלג מול ירוק כהה של עצים, והתחושה שאתה לא בא “לטיול רגיל”, אלא נכנס לתוך סיפור.
בדיוק עכשיו, בזמן שאני כותב, אני מסתכל על תחזית מזג האוויר שם. מעלה אחת כרגע, ושלג יורד. ביום ראשון אמור להיות ארבע מעלות, ביום שני גם. זאת אומרת שזה עדיין קפוא, עדיין חורפי, עדיין מקום שצריך להתייחס אליו בכבוד. זה גם מה שמשאיר אותי עם סימן שאלה אחד גדול לגבי רכב. אני עדיין לא יודע אם אשכור, אני עדיין בונה את התוכנית, ואני לא ממהר לנעול דברים לפני שאני מבין מה קורה שם בשטח, מה פתוח, מה סגור, ומה רמת הסיכון על כבישים.
אבל אני כן יודע דבר אחד, אני רוצה לצלם. הרבה זמן לא נכנסתי לזה באמת כמו שצריך, ואני מרגיש שזה הזמן לחזור. למי שיודע יודע, למי שלא יודע אני לא נכנס עכשיו לכל הסיפור מסביב, כי זה לא המקום, אבל כן אגיד בפשטות שחסר לי הרגע הזה שבו אני עומד מול נוף ענק, וצריך לבחור איך לספר אותו. עם מצלמה או עם מילים, או עם שניהם.
אם לא הייתם בדולומיטים אף פעם, אני באמת ממליץ. לא חייבים לטפס על ההרים עצמם, לא חייבים להיות “מטיילים קשוחים”. אפשר גם מלמטה, אפשר מכבישים מסודרים, אפשר מנקודות תצפית נגישות, ועדיין להוציא משם תמונות שהן זיכרון לכל החיים. יש מקומות בעולם שאפילו אם אתה חושב שכבר ראית הכל, הם מצליחים להפתיע אותך מחדש. הדולומיטים הם כאלה.
אז כן, זה פוסט קצר יחסית, יותר כמו פתיחת יומן מאשר מדריך. רציתי לשתף אתכם בתוכניות שלי, במחשבות, ובמה שעובר לי בראש לפני שאני שוב אורז תיק. אם הכל ילך כמו שצריך, זאת תהיה הטיסה הבאה שלי, דולומיטים, איטליה, סוף חורף, תחילת נשימה. נשתמע בקרוב.