המפגש הראשון עם הים יש ערים שמקבלות את פניך ברעש, ויש כאלה שמקבלות אותך בריח. סלוניקי קיבלה אותי עם הים. לא הים של חופשת בטן-גב עם שמשיות צבעוניות, אלא ים עירוני, רחב וכבד, כזה שמכתיב את הקצב של כל העיר. הדבר הראשון שעשיתי לא היה לרוץ לאתר תיירות, אלא פשוט ללכת לאורך הטיילת. המים היו בצבע כהה, והאופק היה מעורפל מעט. ההליכה שם, מקצה אחד לשני, בלי שום מטרה, הייתה סוג של מדיטציה. הרעש של המכוניות מצד אחד, השקט של המים מצד שני, ואני באמצע, מנסה להתאים את הדופק שלי לקצב האיטי יותר של המקום הזה.
היסטוריה שמציצה מכל פינה סלוניקי היא לא עיר "מצוחצחת". וזה בדיוק מה ששבה את הלב שלי. היא עיר מחוספסת. אתה הולך ברחוב מודרני לגמרי, ופתאום, בין שני בנייני מגורים רגילים, עומדת חתיכת חומה ביזנטית או שריד של קשת רומית. אף אחד לא עשה מזה עניין גדול, זה פשוט שם. חלק מהחיים. השכבות האלו של ההיסטוריה – העות'מאנית, היהודית, היוונית – מרגישות כאילו הן מחזיקות את העיר יחד. לא נכנסתי לכל המוזיאונים, העדפתי להרגיש את ההיסטוריה דרך הרגליים, דרך האבנים המשתלבות, דרך הבניינים הישנים עם הטיח המתקלף שיש להם יותר אופי מכל גורד שחקים חדש.
הריחות והקולות אי אפשר לכתוב על סלוניקי בלי להזכיר את הריח. ריח של מאפים חמים שיוצאים מהתנור בבוקר, ריח של קפה חזק שמתערבב עם האוויר המלוח של הים. ישבתי באחד הימים בבית קפה קטן, לא מהמפורסמים, סתם אחד שמצאתי בפינת רחוב. הסתכלתי על המקומיים. יש להם מושג שנקרא "סיגה-סיגה" (לאט-לאט). הם לא ממהרים לשום מקום. הקפה הוא רק תירוץ לשבת, לדבר, לחיות. הרגשתי קצת קנאה ביכולת הזו פשוט להיות נוכח ברגע, בלי לבדוק כל רגע את הטלפון ובלי לחשוב על המשימה הבאה.
בין העיר העליונה לנמל הניגוד הזה, בין ה"אנו פולי" (העיר העליונה) עם הסמטאות הצרות והתצפית שפותחת את הריאות, לבין האזור התוסס של הנמל והשווקים למטה, הוא מה שיוצר את הקסם. לא הייתי צריך מפה. פשוט עליתי למעלה כשרציתי שקט ואוויר, וירדתי למטה כשרציתי להרגיש את הדופק של האנשים. השיטוט הזה, בלי "צ'ק ליסט" של מקומות חובה, איפשר לי לראות דברים שעין של תייר ממוצע אולי מפספסת: שיחה ערה בין שני אנשים מבוגרים, חתול רחוב שישן בשמש על מדרגות אבן, גרפיטי צבעוני על קיר עתיק.
פרידה מהעיר כשעזבתי, לא הרגשתי ש"כבשתי" את סלוניקי. לא סימנתי וי על כל האטרקציות. אבל הרגשתי שהכרתי אותה קצת, ובעיקר – שהיא אפשרה לי להכיר קצת שקט בתוך עצמי. זו עיר שלא דורשת ממך להתפעל ממנה בכוח, היא פשוט נותנת לך להיות חלק ממנה לכמה ימים. וזה, בסופו של דבר, כל מה שרציתי.