יש משהו בתהליך ההתנתקות מהקרקע, ברגע שבו המטוס מתיישר מעל העננים, שמשמש כסוג של "אתחול" למערכת. הרעש הלבן של המנועים משתיק את רעשי הרקע של השגרה שהשארתי מאחור. הנסיעה הזו לורונה לא הייתה מסע חיפוש או עלייה לרגל; היא הייתה פשוט מעבר פיזי למרחב אחר, עם חוקיות ויזואלית שונה.
הנחיתה באיטליה תמיד מביאה איתה שינוי מיידי בספקטרום הצבעים. אם הבית שלי צבוע בגוונים של לבן ואפור, הרי שורונה קיבלה את פניי בפלטה חמה, כמעט אדמתית.
הטקסטורה של העיר
הדבר הראשון שתופס אותך כשהרגליים פוגשות את הרחוב הוא הטקסטורה. העיר הזו לא חלקה. היא מחוספסת, רבודה. ההליכה על המדרכות היא חוויה פיזית בפני עצמה; האבנים הישנות, הלא-אחידות, מספרות סיפור של זמן דרך כפות הרגליים.
הבניינים כאן הם לא רק רקע, הם הנושא עצמו. קירות בגווני אוכרה צהבהבה, טרקוטה כתומה ואדום דהוי, מתקלפים בעדינות שחושפת שכבות קודמות. זה לא הרגיש כמו "היסטוריה" במובן המוזיאלי, אלא פשוט כמו חיים שנצברו על גבי אבן וטיח.
האור והצל
ביליתי שעות פשוט בהליכה חסרת מטרה. הרחובות הצרים מתפקדים כמו תעלות שמובילות את האור בצורה שונה. בצהריים, השמש חותכת את הרחובות בפסים חדים של אור וצל. אחר הצהריים, האור הופך לזהוב, רך יותר, ומעניק לכל החזיתות זוהר חם, כמעט נוזלי.
העיר בנויה על ניגודים של דחיסות ומרחב. אתה הולך בסמטה צרה ומוצלת, כמעט קלסטרופובית, ופתאום היא נפתחת לכיכר רחבת ידיים ושטופת שמש. המעבר הזה, בין הסגור לפתוח, הוא חלק מהקצב של העיר.
הצליל של חיים אחרים
ללא יעד ספציפי, החושים האחרים מתחדדים. במקום לחפש שלט של מסעדה מומלצת, הקשבתי. שמעתי את רשרוש הצעדים על האבן, את המהום השיחות בשפה מתגלגלת שאני לא מבין, את צליל הסכו"ם שבוקע מחלונות פתוחים בקומה השנייה.
הקצב כאן שונה. אנשים הולכים לאט יותר. הישיבה בחוץ היא לא רק פונקציה של מזג אוויר, אלא דרך חיים. זו עיר שצריך לחוות אותה דרך התבוננות פסיבית, פשוט להיות נוכח בתוך התפאורה החיה הזו.
חזרה
הטיסה חזרה תמיד מרגישה קצרה יותר. הבאתי איתי חזרה לא מזכרות פיזיות, אלא את תחושת המשקל של האבן הישנה, את גווני האדמה החמים, ואת ההבנה שלפעמים, כל מה שצריך זה לשנות את התפאורה כדי לראות את העולם ואת עצמך באור קצת אחר.