הלקח הכי חשוב מטיולים בחו״ל
פוסטים זה הצד החזק שלי. ודווקא בגלל זה, בהתחלה בכלל חשבתי לפתוח את יובלוגמי הפעם כוולוג, בלוג וידאו כזה, עם מצלמה מול הפנים וסיפורים בשוטים קצרים. אבל בסוף החלטתי ללכת על הדבר הישן והמוכר, הבלוג הקלאסי, האתר הקיים, המקום שבו אפשר לשבת רגע עם טקסט ולתת לו לנשום.
הרבה חברים שואלים אותי שאלות על טיסות, על צילום, על מה לוקחים לחו״ל, איך לוקחים לחו״ל, ואיך לא נוחתים במקום זר עם פרצוף של “מה עכשיו”. מי שמכיר אותי יודע שאני טס הרבה, אבל יותר חשוב מזה, אני כמעט תמיד טס בשביל צילום. זה לא שאני לא נהנה מהטיול עצמו, ברור שכן, אבל אצלי זה בדרך כלל מתחיל מהמצלמה וממשיך אל כל השאר. נדיר מאוד שאני יוצא מהארץ בלי מצלמה, וזה כבר לא עניין של ציוד, זה עניין של הרגל, כמעט כמו לקחת ארנק או טלפון. יש אנשים שטסים בשביל לנקות את הראש, יש אנשים שטסים בשביל קניות, יש אנשים שטסים בשביל בטן גב. אני טס הרבה פעמים בשביל תמונה אחת טובה, בשביל רגע שמגיע פעם אחת ואז נעלם.
בגלל זה, כשחבר קרוב מתקשר אליי בשתיים בלילה ושואל “מה לקחת”, אני יכול לענות לו בעל פה, לפרטים הכי קטנים. מה לשים בתיק העלייה למטוס, מה להשאיר במזוודה, מה יכול להציל אותך כשאין לך כוח להתחיל לחפש חנויות בעיר זרה, ומה פשוט מיותר ומעמיס. אני עושה את זה באהבה, באמת. אבל יש משהו אחד שאני פחות אוהב, והוא לתת המלצות על מקומות.
למה? כי המלצה היא דבר מסוכן. אתה אומר לבן אדם “לך לשם, זה מקום אש”, והוא בונה על זה. ואם משהו לא עובד כמו שצריך, אם האטרקציה נסגרה, אם המסעדה שינתה בעלים, אם המקום הפך למלכודת תיירים, בסוף הוא מסתכל עליך. אפילו אם הוא לא יגיד לך בפנים, זה יישב לו בראש. וזה לא כי הוא בן אדם רע, זה פשוט טבעי. הוא סמך עליך.
אני מספר לכם סיפור אמיתי, משהו שקרה לי עם חבר טוב. נקרא לו פלוני. לפני כמה שנים המלצתי לו לטוס לאחד האגמים בצפון איטליה. מקום שאני הייתי בו בעבר, זכרתי אותו לטובה, עם אווירה רגועה, נופים, נקודות עצירה יפות למשפחה, וכל החבילה הזאת שעושה חשק לשכוח מהכול לכמה ימים. הוא שאל אותי מה לעשות, איך לתכנן, איפה לישון, מה לא לפספס, ואני כמובן עזרתי לו עד כמה שיכולתי. הוא סגר מלון באזור שהמלצתי לו, שכר רכב, ארגן את המשפחה, הכל מסודר.
ואז מגיע הלילה של הנחיתה. שתיים בלילה בערך, הטלפון שלי מצלצל. הוא על הקו, עייף, עצבני, מבולבל. “תקשיב”, הוא אומר לי, “נחתתי ואני פה, והאטרקציה שהמלצת עליה לא קיימת”. אני בהתחלה חושב שהוא צוחק. מה זאת אומרת לא קיימת. אני שואל אותו אם הוא בטוח, אם הוא במקום הנכון, אם הוא בדק את השם. הוא נשבע לי שכן. באותו רגע הראש שלי מתחיל לעבוד על אוטומט, אבל בפנים יש לי גם את הדקירה הזאת של “רגע, אולי באמת משהו השתנה”.
אמרתי לו “שנייה, אני חוזר אליך”. נכנסתי מהר לאינטרנט, עשיתי בדיקה, וחטפתי את זה בפנים. האתר נסגר. לא מזמן אפילו, כמה חודשים לפני הטיסה שלו. המקום שהיה פעם שם, פשוט נעלם מהעולם כמו הרבה דברים בעידן שלנו. לפעמים זה קורה בשקט. יום אחד עוד יש שלט, יום אחד אין. יום אחד עוד יש דף בפייסבוק, יום אחד אתה נכנס ורואה הודעה שהעסק נסגר.
עכשיו תבינו את הסיטואציה. הוא שם, עם אשתו והילדים, עייפים, אחרי טיסה, בשעה הזויה, במקום זר, והוא לא יודע מה לעשות באותו רגע. והוא גם לא רוצה להעמיס עליי, והוא גם מתבייש, אבל אין לו ברירה. ואני מישראל, באמצע הלילה, צריך להציל את האירוע. התחלתי לחפש לו חלופה, משהו קרוב, משהו שיקבל אותם עכשיו, משהו שיסגור להם את הלילה הזה כדי שמחר בבוקר יהיה להם שכל להתחיל את הטיול מחדש. בסוף הצלחנו לאלתר פתרון ללילה הקרוב. לא מושלם, לא בדיוק מה שהוא תכנן, אבל פתרון.
אחרי שהוא חזר לארץ, נפגשנו, שתינו בירה, דיברנו, העלינו זיכרונות. ואז הוא אמר לי משהו שנשאר איתי. הוא סיפר לי שנגרמה לו עוגמת נפש גדולה מהמקרה. ואני, ברור, התנצלתי. קודם כל כי כן, מבחינתי זה פאק שלי. אני המלצתי. אני שרטטתי לו בראש תמונה של מקום. אבל בתוך כל ההתנצלות הזאת גם כעסתי עליו קצת. אמרתי לו “אחי, איך לא בדקת? כאילו מה, אתה מגיע בשתיים בלילה לאיטליה, אחרי ששכרת רכב וסגרת מלון ותכננת הכל, ולא בדקת לפני הטיסה שהמקום עדיין קיים?”
והוא ענה לי משהו שהיה לי קשה לשמוע, אבל הוא היה אמיתי. “לא בדקתי”, הוא אמר לי, “כי הסתמכתי עליך. חשבתי שאתה בדקת. סמכתי עליך”.
וזה בדיוק העניין. אנשים לא תמיד בודקים. הם לא עצלנים, הם פשוט רוצים להאמין שמישהו שהם סומכים עליו כבר עשה את העבודה בשבילם. ורוב הזמן זה גם עובד. אבל לפעמים, רק לפעמים, זה נופל. ובעידן שלנו דברים משתנים מהר מדי. לפעמים תוך חודש, לפעמים תוך שבוע. עסק נסגר, כביש נחסם, אתר שיפוצים, שעה של אטרקציה משתנה, מחיר קופץ, מקום שהיה “סוד” הופך להיות מפוצץ, או להפך, מקום שהיה מפורסם מתרסק ונעלם.
מאז אותו מקרה למדתי משהו פשוט, אבל חשוב. לא משנה איזה מידע אתם קוראים, לא משנה מי אמר לכם, לא משנה כמה הוא נשמע בטוח בעצמו, בדקו. בדקו לפני הטיסה, בדקו לפני שאתם יוצאים מהמלון, בדקו לפני שאתם שוכרים רכב בשביל להגיע לשם. חפשו בגוגל מפות ביקורות מהשבועות האחרונים, תסתכלו אם יש פעילות בעמודים רשמיים, תתקשרו אם צריך, תוודאו שעות פתיחה, תראו אם יש הודעות עדכניות. תתייחסו להמלצה כנקודת התחלה, לא כתוכנית עבודה חתומה בדם.
וזה גם מה שגרם לי להכניס באתר הזה סעיף ברור בתנאי השימוש. אני לא יכול להיות אחראי על דברים שהשתנו מאז הפעם האחרונה שהייתי במקום, או מאז הפעם האחרונה שמישהו כתב על המקום. אני יכול לשתף חוויה, אני יכול לספר מה ראיתי ומה הרגשתי, אני יכול לתת השראה, אבל האחריות על הבדיקה, על ההחלטה, על ההכנה, היא של מי שטס. לא מתוך התנערות, אלא מתוך הבנה של המציאות.
כי בסוף, הטיול שלכם הוא שלכם. וזה גם היופי בזה. לא להישען על אף אחד בעיניים עצומות, לא עליי, לא על בלוגרים אחרים, לא על סרטונים בטיקטוק, לא על תגובות בפייסבוק. לקחת רעיונות, לקחת כיוונים, ואז לעשות את הצעד הקטן הזה של בדיקה עצמאית. זה צעד שמציל חופשות, מציל עצבים, ולפעמים גם מציל כסף.
ובדור שלנו, בואו נגיד את האמת, פחות אנשים משתמשים בסוכני נסיעות כמו פעם. הכל באינטרנט, הכל בלחיצה, הכל “יאללה נזמין”. זה נוח, זה מהיר, זה מרגיש בשליטה, אבל זה גם אומר שהאחריות עוברת אלינו. אז אם יש משהו אחד שאני רוצה שתיקחו מהסיפור הזה, זה לא לפחד לבדוק. לא להרגיש שזה “מוריד” מהספונטניות. להפך. זה נותן ספונטניות נקייה יותר, כי כשאתה יודע שהבסיס שלך יציב, אתה יכול להשתגע בכיף עם כל השאר.